אש.....

  אם תשאלו כל אחד שאי פעם נתקל בי בחוגי סיור "מי זה גיא ברשדסקי?" כראה שתקבלו את התשובה - "זה שאחראי על האש..." (אם תקבלו תשובה בכלל :)  ). גם ביניכם, רובכם שקוראים את הבלוג הזה (אמא וניצן), יודעים שגם כשעושים על האש כנראה שתמצאו אותי... על האש. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד עזרתי לאבא להכין את האש על המנגל ולשמור עליו פעיל - כנראה שבגלל הסטייקים, אבל איפשהו כנראה שאהבתי להתעסק עם האש. ואז, בגיל 11 הגיעו חוגי סיור, טבעית כמו האדם הקדמון, נמשכתי איך לא... אל המדורה. לא רק הבהייה בלהבות, החום המלטף והאוכל הם שמשכו אותי, אלא עצם יצירת האש - ליקוט הזרדים, סידור השכבות וההדלקה בשאיפה להצליח עם הגפרור הראשון הייתה תמיד מרוממת בשבילי.

  נריץ 8 שנים קדימה, הייתי אחראי (לא רק אני, כולם היו) הג"ס (עמדת כיבוי אש) בטירונות . אבל עכשיו ברצינות... נעבור להווה, היום מצאתי את עצמי מול אש שאין ביכולתי לשלוט בה, לכבות אותה ולא אני זה שהדליק אותה. אני לא כותב פה מתוך רחמים עצמיים של עוד ישראלי שעזב לניכר, המנסה להרגיש שייך לישראל ומחפש לעצמו תירוצים למה הוא לא יכול לעזור -  אני האחרון שצריך לרחם עליו וגם המצאותי בניכר היא זמנית (הויזה תיגמר אין מה לעשות :) ). מה עוד שכבר כמה שבועות אני מוצא את עצמי דוחה את הכתיבה בגלל עסוקים שונים ועצלנות יום יומית. אז  השבוע פיניתי לי זמן כדי לכתוב וממש רציתי לכתוב על 2 נושאים שונים אבל הבוקר עם החדשות הנוראיות אמרתי שנדחה את זה בכמה ימים.
  אין דרך אחרת לתאר את התחושה מאשר - חוסר אונים מוחלט. מכל כיוון ומכל צורה שאני מנסה לתקוף את הנושא פשוט כמעט ואין מה לעשות, ומה שכבר יש לעשות מרגיש כאילו זה סתם נסיון דל לכפר על רגשות אשם אישיים או של האנשים בתפוצות בכלל. אני לא מזלזל כלל במה שאנחנו מקבלים מאחינו פה מעבר לים. מאז המצאותי כאן אני מוצא כבוד חדש לכל מה שאנחנו מקבלים מהם, תמיכה כלכלית, תקשורתית, רוחנית, ובמיוחד אנושית אבל עדיין כשאתה רק הגעת מישראל ומוצא עצמך חלק מרשת התמיכה הזאת זה מרגיש לא מספיק.
  אתמול בדיוק היה לי ויכוח עם ליסה על זה, ראינו אופציה לתרום כסף לעזור במאבק השריפה. אני ישר ניפנפתי בידי ואמרתי "אההה זה לא רלוונטי, זה לא יעזור..." בעוד ליסה טענה "אתה באמת רוצה להגיד שכל הכסף שאנחנו שולחים מפה והעזרה לא רלוונטית? אתה חושב שישראל בקלות היתה מסתדרת בלי?" כמובן שידעתי שלא חסר צדק בדבריה - גם מול כל אלו שאומרים מי צריך אותם (ארה"ב) נסתדר גם בלעדיהם - אבל תגובתי הייתה "כן אבל זה לא אותו הדבר, זה לא כמו להיות שם ולעזור או אפילו רק כדי לתמוך במשפחה ובחברים...". אל תדאגו לא ישנתי בסוף הערב על הספה אבל מצד שני ישנתי בעיר שקטה ללא סירנות ועשן.

Haifa

Davis

  בחזרה לחוסר תחושת האונים, אני לא יכול להבטיח אפילו לעצמי ובטח שלא לכם, שאם הייתי שם הייתי רץ לעזור, או שהייתי מוצא דרך לעזור, כי בטח כמו רב האנשים זה עדיין היה יום עבודה או שהיה צריך לעזור למשפחה והחברים או שפשוט לא תמיד קל להושיט יד גם כשרוצים להושיט אותה. אבל מצד שני לדעת שעכשיו סוף סוף כשאני לא בלימודים, אם הייתי שם, הייתי יכול לקחת חלק ביוזמות ההצלה שתמיד השתדלתי לקחת בהן חלק כשהלימודים איפשרו, זה לא קל. אין ספק שלהיות כאן נותן פרספקטיבה שונה על כל הנעשה כאן ועל כל מה שקורה בישראל. עכשיו כל מה שנותר זה למצוא דרך לעזור מכאן, 8000 מייל הרחק מהר הכרמל. אם זה דרך פייסבוק (מצטער על ההצפה) ואם זה דרך נסיונות לארגן משלחות עזרה להמשך טיפול בתוצאות האסון או אפילו מכירת מאפים קלה בקמפוס במטרה להשיג איזו שהיא תרומה לשלוח לישראל ולהרחיב את המודעות פה.
אנשים אמרו לי שכל מה שנשאר זה להתפלל... התגובה שלי הייתה אפשר לעשות קצת יותר מזה. אני לא יכול להבטיח שאני אצליח אבל אני כן אנסה.




ולסיום, עוד סיפור קטן על אש... אני בטוח שאחרי היומיים האחרונים כולכם כבר יותר מנוסים ממני... אבל לראות שריפה לנגד עינכם ללא ספק מראה את הכח האדיר והעוצמה שיש לאש. יום אחד במחנה באיזור הגילבוע חנינו בעין מודע היפיפה. בעודנו מתכוננים לארוחת ערב פתאום הבחנו בלהבה אדירה שאוחזת בכל קני הסוף שעל שפת המעיין. באמת זאת הייתה להבה אדירה שאת החום היה ניתן להרגיש 200 מטר ממנה. מאוחר יותר גילינו כי אחד מחברי לחוג, הלך לעשות את צרכיו מאחורי מסתור קני הסוף. כשסיים הצית את נייר הטואלט במטרה לשמור על הסביבה, כפי שאנו נוהגים לעשות, אך הנייר תפס היטב והיה במגע עם קני הסוף ומשם השאר כבר הסטוריה. מעניין שהדבר קרה שוב בקיץ האחרון באותו המקום...
(לא שאני אומר לא להצית את נייר הטואלט, אבל אפשר לעשות זאת עם קצת מחשבה וזהירות...)

.....רגוע.....Bay Area סוף שבוע רגוע ב

אז רבים שואלים אותי גיא מה אתה עושה שם כל היום? אתה עסוק? מה אתה עושה בעתיד? מה עשית בעבר? מה אכלת? (טוב אולי רב השאלות באות מאמא שלי, אבל אתם מכירים אותה סה"כ היא על הכיף כיופאק). אז דבר ראשון דיי חלאס לפתוח עיניים :) ודבר שני חשבתי שאני אספר לכם על סופ"ש טיפוסי של שליח בצפון קליפורניה שחי לו שעה וחצי ממרכז איזור המפרץ הידוע בתור הGay Area, לא שיש משהו לא בסדר עם זה.

לטיול יצאנו

השנה הסוכנות באמת מנסה לפתח הרגשה משלחתית ולכן אנחנו נפגשים בצורה איזורית עם השליחים כשיש שליח אחד אחראי. אז אני חייב לציין שאצלנו באמת כיף פשוט כי יש לנו ים שליחים בקליפורניה במיוחד באיזור המפרץ (בערך 15). אקיצור (באירוך), יום חמישי האחרון נפגשנו ליומיים של אויירנטצייה משלחתית.

יום חמישי בבוקר הגענו אל הפדרציה היהודית (ז'אן לוק פיקארד, קפטן קירק ואדון ספוק היו בחופש בדיוק). התחלנו בכמה שיחות על עתיד/עשייה/בנייה וכל החרטא הזה. כמובן שאין צורך לציין שתמיד יש אוכל ואצל יהודים (מסיבות מאד לא ברורות) זה תמיד בייגלס וגבינת קרם (Cream Cheese).

שפיץ

אז טחנו בייגלים במשך כל היום ואחה"צ יצאנו לטיול ברחבי העיר לבקר את כל האנשים שלא יכלו כבר לחכות ורק רצו לפגוש אותנו. אז הלכנו לנו לקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו, שם פגשנו את סגן הקונסול וכל הדיפלומטים האחרים שעובדים עימו במטרה לייצג ישראל יפה ונקייה תחת משטרו של מורינו ורבינו הרב ליברמן איבט. עשינו סיור נחמד בקונסוליה והזיכרון הכי חזק שלנו משם זה אחד הקלסרים שמתוייג כקלסר "העברת גופות". אחרי זה היה לנו תדריך ביטחוני שמסתכם בלבדוק כל שעה את הרכב מחשש לפצצות, לפתוח מעטפות רק עם כלב שמריח את המעטפה עם עט לייזר והכי חשוב כל יום להתחפש לדמות אחרת מרחוב סומסום במטרה לטשטש את עקבותינו.
לאחר ביקור חמים ונעים בקונסוליה יצאנו לבניין השפיץ המפורסם של סן פרנסיסקו - אם את לא מכירים, אז עכשיו אתם מכירים: שפיץ, חבר'ה, חבר'ה שפיץ. ועלינו לקומה העליונה אל משרדו של נשיא בנק סטרלינג השקעות, שבמקרה אבא שלו היה יהודי, והוא תומך עז במשפוחה ובמיוחד מאמין בפרוייקט השליחים. הוא מקווה שעד שנה הבאה יהיו 1000 שליחים באוניברסיטאות (כרגע אנחנו 40). אקיצר הוא רצה לפגוש אותנו מאד אך הייתה לו פגישה חשובה, אז הוא אמר שלום ויצא לפגישה - משחק בייסבול. ואנחנו נשאר במשרד שלו לשיחה, שיעור יהדות והרבה אוכל.

גזוזטרה

נערות פרה

בז המילניון

אפרופו משרד, הבן אדם קולוניאליסט מושבע. ביוצאך המעלית תפגוש בכדור ארץ ענקי הממלא את הגזזוטרה, עם כסאות עור אינדאנים ותוף אפריקאי. המשרד שלו זה כל הקומה שמתחלקת לחדר ישיבות עם צעצועים שונים כגון בז האלפיון (The Milenium Falcon) ושאר טיסנים של חברת התעופה שזה לא מזמן רכש (את החברה לא את הטיסנים), משרד ענקי המלא בתמונות של נערות פרה (Cowgirls) ושאר מיני טובין שניתן לאסוף ברחבי העולם. כמובן שהנוף ברור מאליו...

נוף

לאחר בילוי ערב בבינייני האומה יצאנו אל דירת הקונסול בה גר סגן הקונסול (WTF?!) לארוחת ערב מעשי ידי אישתו והוא עצמו שבסופה התפזרנו לנו לדרכינו.

The Consul's Pad

לאחר לבטים רבים, כרגיל, החלטתי שמחובתי לחזור לארוחת שבת (שישי בערב) בהילל במיוחד שהאורח הראשון שלי הוא האחד והיחיד אבישי הגדול, לכן נהגתי את כל הדרך חזרה לדייויס (שעה וחצי שעתיים) להגיע בזמן לארוחת הערב. למחרת בשבת אני ואבישי נסענו חזרה לסן פרנסיסקו בכדי לפספס את המופע האווירי של המלאכים הכחולים (הצוות האוירובטי של הצי האמריקאי), אבל למזלנו יש לליסה סן רוף (גג שמש) ברכב אז ראינו את כל המבנים מהמכונית.
בילינו את השבת עם שאר השליחים, אכלנו המבורגר מעורער מינית ברובע הקסטרו, יצאנו למועדון לילה שמארח בתחילת הערב רק יהודים במטרה ליצור תינוקות יהודים חדשים והיה לנו ערב הזוי במיוחד שבסופו גילינו שאחד מחבריי השליחים פשוט דוחה בחורות סדרתי על אף המראה השרמנטי שלו.
בבוקר יום ראשון נפרדתי מאבישה ויצאתי לברקלי לכנס הסברה ישראלית שלאחריו חזרתי לדייויס. עכשיו אתם חושבים לעצמכם סוף סוף נגמר הסיפור ואפשר לכתוב לגיא שקראנו למרות שרק קראנו את השורה האחרונה. אבל לא כשהגעתי לדייויס, לשבת, להירגע ולראות את משחק הפוטבול של הנשרים מפילדלפיה גיליתי כי שכחתי להשאיר את המזוודה של אבישה בברקלי אצל חבר.... מה שדרש עוד נסיעת ערב מאוחרת אל החבר (דוחה הנשים - לא באמת לכל הבנות שקוראות) בברקלי כדי להביא לו את המזוודה.
אז כן זהו סופ"ש טיפוס של נסיעות אצל שליח ישראלי בדייויס הקרובה רחוקה, בעל קצת בעיות שיכחה ולא מעט חברים מפוזרים באיזור.

מקווה שנהנתם, ואם לא אז ספרו לחבריכם, שלא תסבלו לבד.
אם יש דרישות לסיפור מסויימים, שאלות וכו'

רק תבקשו, אתם מכירים אותי תוך שנה שנתיים תקבלו.

וכמו שפו היה אומר "הנהרות יודעים: לא צריך למהר... בסוף הם יגיעו לשם - איך שלא יהיה..."

שלכם
גי
א

בלדה לביטוח

לביטוח צלצלתי,

רשימת רופאים קיבלתי.

תור לאורטופד קבעתי,

וחיש עם מזרק נדקרתי.

הרופאה לי אמרה מדרס תצטרך,

אז התקשר לביטוח שלא תסתבך.

אך בשיחתי עם הביטוח הפקיד לי הבהיר,

כי שלא כמו בישראל המדרס אינו כלול במחיר.

כעת ללא מדרס אני תקוע,

ורגלי דורשת ללכת בשיפוע!

אך אל דאגה אני אסתדר,

סה"כ I am an israeli soldier.

מוסר ההשכל נהיר בהיר,

כללית מושלם אינו כה מחפיר.

אך אל דאגה זה לא מסר פרסומת,

פשוט סיבה ליצור קצת תירעומת.

מכפרים כיפורים

השליח אינו מאחר לכתוב בבלוג אלא ממתין כדי לראות את התמונה הגדולה בפרספקטיבה טובה יותר.

אז הנה עבר כבר שבוע מאז יום כיפור. שבוע עמוס בעבודה בהילל - שבוע פתיחת שנה.

סופ"שׁ הקודם היה יום כיפור. אמנם זו אינה הפעם הראשונה שלי ביום כיפור בחו"ל אבל כמובן שהשנה היו כמה תוספות מעניינות.

לפני יום הכיפור ניסיתי להבהיר לבוסית שלי שהחיבור שלי לתפילות יום הכיפורים אינו קיים ושאני את יום הכיפורים שלי לרוב מעביר עם עצמי ועם משפחתי המצומצמת בביתי בלא כל פרובוקציות מיותרות (אם בכפירה ואם לא אך ללא סימנים גדולים ושיחות נפש עם אלוהינו שבשמיים). 

כמובן שהטיעון לא התקבל ונדרש ממני להכיר, להתנסות, לחוש ולהתמודד עם יום הכיפורים. אך לא מדובר ביום כיפור כמו שאנו מכירים אותו, מדובר ביום כיפור קונסרבטיבי/רפורמי.

לדעתי כבר ביום כיפור הזה מתחילים הנוכחים להתנצל עד ליום כיפור הבא. תפילת הערב מתחילה בשיחה קלה מהרב במערכת ההגברה, לאחר שכל הנפשות הגיעו בריכבם וחנו לאורך הרחוב. לאחר השיחה והברכות כל אחד מהזרמים מתכנס באולם שלו ומתחילה התפילה. 

החזן שלנו בתפילה הרפורמית הינו לא אחר מאשר אחיו הבלונדיני של וולברין. מי שאינו מכיר מדובר בדמות ה"גרגרן" מסדרת הקומיקס אנשי האיקס. לאדם פאות לחיים עבותות, שיער שופע ופנים של מכרסם, סה"כ אדם חביב ונחמד שכבר נבעט מתפקידו כחזן בברקלי בשל עמדותיו השמאלניות מידי.... כן ברקלי!

את התפילה העברנו בשירה ונגינה על גיטרה... כן לא בדיוק יום כיפור טיפוסי.

לאחר 3 שעות של תפילה יצאנו כל אחד לביתו והתכנסנו למחרת בבוקר לעוד 3 שעות של גיטרות אך ללא סמים או רוק אנד רול. לבסוף ניפגשנו בהילל לארוחת שבירה מהירה - Break Fast טיפוסית אמריקאית יהודית שכללה בייגלס, גבינת קרים ושאר תוספות שאפשר לשים על הבייגלס.

אבל אם תשאלו אותי החלק המשמעותי ביותר שחוויתי ביום כיפור היה ההבנה שזה לא התפילות, לא האוכל, לא הצום ולא הכל ביחד. החלק החשוב הוא ההכרה באחר, ההבנה שדרושה סבלנות, היחס שבין אדם לחברו ובעיקר שיש אנשים שמדברים ומטיפים על הנ"ל אך בעצמם פוגעים בכל עקרונות אלו בעודם משכנעים את עצמם שהם הדוגמא והמופת להם.

בן לאדן מגיע לדיסני!

אז כרגיל באיחור אופנתי, הנה מה שעבר עלינו בסופ"ש ראש השנה

בשבילך אמא

לאחר התלבטויות קלות כרגיל יצאנו לדרכנו לעיר המלאכים - לוס אנג'לס. עם פחד קל בלב שהרכב של ליסה לא יחזיק מעמד עלינו על הכביש המהיר. הנוף לא משתנה לרגע אחד - 6 שעות של שדות שטוחים וצהובים, אדמה חומה וגבעות מידי פעם מכל צד. לרגע אחד השתנה הנוף כשמולנו נתגלה אגם מקסים שלאחריו עברנו את הגבעות האחרונות ולעינינו נתגלה עמק המלאכים, עצי התמר וענני הפיח האידירים של לאלאלנד.

הגענו אל ארמונו הצנוע של שליחינו באוניברסיטת דרום קליפורניה עידו והתכוננו לסופ"ש המטורף. 

בבוקר שלמחרת יצאנו לאולפני יוניברסל לראות את הכוכבים ולהרגיש את הניצוצות. לאחר דחיפות, יצורים וישראלים בתור לקחנו את הכרטיס המהיר כדי לוודא שלא אני ולא ליסה נעזוב את הפארק בניידת משטרה לאחר שרצחנו משפחה או שתיים בתורים. ביקרנו בכל ההופעות וכל הרכבות ובסוף היום יצאנו עייפים, מרוצים ופייר הינו מה זה מאוכזבים - הזיכרונות של כמה גדול היה המקום בילדותנו נגוזו אל מול הציניות הבוגרת שלנו. אבל אל תקחו את המילה שלנו - המקום כיף לאללה אתם בטוח תהנו.

בערב ישבנו עם החברה השליחים והשליחות שבאו לבקר גם כן והתכוננו לגולת הכותרת דיסני לנד. עידו לא יכל לחכות לפגוש את מיקי וליסה לא הפסיקה לדבר על הרכבות ועל איזה חתיך פלוטו (שהיה עדיין כוכב לכת בפעם האחרונה שביקרתי בממלכת הילדים).

אני, עידו, שירה ואלכס

את כל היום בילינו בפארק - 45 דקות בתור 2 דקות על רכבת, 25 דקות בתור - סרטון "תלת מימד" של מייקל ג'קסון משנת 1986 וכו וכו וכו - תורים ורכבות, סולמות וחבלים. הרכבות כמובן היו קטנות בהרבה ממה שהזכרון השאיר, אל היה כיף לא נורמלי, החבר'ה היו מצחיקים ופשוט היה משעשע במיוחד בפיטר פן ושלגיה - אולי היה אפשר לטבל בקצת אלכוהול. כשכבר עמדנו לצאת, היינו בדרכנו לכיכר המרכזית בתקווה לתפוס את באז שנת אור (Buzz Lightyear) מצעצוע של סיפור, וחבריו בתהלוכת פיקסר, היות ולאורך כל היום לא הצלחנו להצטלם עימם היות וכל שעה הם יוצאים לחמש דקות צילומים ואז הולכים לנוח כי אין מה לעשות גם כאן ועד העובדים (כנראה בכיכובו של עמיר פרץ גם כן) שולט. הגענו לכיכר המרכזית ואוזנינו שומעות חצורצות וקריינים.

באז בהפסקה מנצל את אחת ממבקרות הפארק

כאן זה מקום טוב להזכיר תאריך הביקור היה 11.9  ואנו נקלענו לאירוע ההזוי בעולם - טקס ה11.9 בלא פחות ולא יותר דיסני לנד! הדגלים ירדו לחצי התורן, החיילים צעדו ואנחנו משמאלנו מיקי מימיננו דונלד ובראשנו כל מה שעובר זה - "מה קורה עם התהלוכה כבר 5:06 - 6 דקות איחור". חיכינו עוד דקה שתיים לסיום הטקס בפיות פעורים ועיניים מבולבלות כשלבסוף יצאנו מן הפארק - עייפים, כאובי רגליים, מרוצים והכי חשוב עם עוד חויה בלתי נשכחת.

את שאר הזמן בילינו עם החברה ועם עידו בארוחת ערב נחמדה שלאחריה ליסה שברה לעידו את המיטה (אותה מיטה שעליה התבבר שהמנהל של עידו "נוצר"). בבוקר שלמחרת לפני הנסיעה הבייתה ביקרנו בשדרת הכוכבים, ראינו את התיאטרון המפורסם וקינחנו בארוחה ניו יורקית סאותו הדיינר בו צילמו פרק או שניים מהסידרה הפמלייה (גילינו מהתמונות).

לבסוף לאחר יומיים וחצי אינטנסיביים יצאנו חזרה לדרכנו לדייויס כשלפנינו עוד 6 שעות של שדות, פקקים ויושרת בלתי נגמרת. הגענו הדלקנו את הטלויזיה וחזרנו להרגיש בבית :)

וזה הסיפור המפורט על טיולינו הראשון לדרום הרחוק (הקרוב).

שלכם
גיא - קוטל התמימות של דמויות ילדינו

שנה טובה

משפחה וחברים יקרים.

אז הנה סוף סוף לאחר זמן רב שעבר מאז רשימותי האחרונות בבלוג שלי (2-3 דקות) מגיעה הכניסה השניה במספר. 
האמת שכל מה שרציתי זה לאחל לכולכם:  

שנה טובה

שנה מבורכת

שנה מלאה בכל מה שרק תרצו, תבקשו ותחלמו.

ועכשיו לאחר כל האותיות הענקיות הללו, באמת שתהיה שנה מקסימה ומצויינת. אמנם אני לא שם כדי לשפוך עליכם דבר ולזרוק עליכם תפוחים ולספר לכם על כפירותי הקרובות ובאות ביום כיפור הקרוב אבל תדעו שאני חושב עליכם כל רגע כאן. אמנם זה לא עניין גדול עבורי לחגוג את החג במדינה אחרת, אבל עדיין זה מוזר כשעוצרים לרגע וחושבים על זה שאי אפשר להרים טלפון ולצאת עם החבר'ה לאיזו בירה (אפרסק כמובן), להכין ארוחה עם המשפחה או סתם להדליק טלויזיה ולראות איזה תפוח עץ קופץ על המסך ומאחל לנו לצפות בעוד קצת ערוץ 2 או 10 או הסרטים או יס 1 או יס 2 או ביפ או... אתם מבינים את הכוונה (אם לא תרימו טלפון, אהההה אני מתכוון סקייפ ואני אמשיך את הרשימה).
אני כמובן לא מתלונן על הפלסמה "50 החדשה שרכשנו (כפרה עליה שתחיה ותזכה לבנים זכרים) אבל אתם יודעים למה אני מתכוון.

אז זהו, באמת שהשנה הזאת תהיה לכולם משהו מיוחד ואולי אפילו יהיה שלום במזרח התיכון (פחחחח – סתם בוא לא נהיה ציניים אבל למען הסדר הטוב הייתי צריך להוסיף) ושוב שנה טובה ומתוקה.

בתקווה שאת ראש השנה הבא נחגוג יחדיו, הסלט פירות עליי,

מגיא – חותך פירות כל העונה אז אל דאגה

וליסה כמובן :)

חייזר בדיוויס (ניתן לזמזם לצלילי השיר אנגלי בניו-יורק של סטינג)

אז כפי שרובכם כבר מכירים אותי, אני עושה הכל ברגע האחרון ולפעמים גם רגע אחד אחרי זה. מאז הגעתי לקיבוץ דיוויס רציתי להתחיל לכתוב בלוג שיחליף את כל האימיילים ולא יעמיס על תיבות הדואר האלקטרוני שלכם, שגם ככה כבר קורסות תחת המשקל שלהן. אז נכון אני כאן כבר שלושה שבועות אבל עדיין אפשר לקרוא לזה התחלה.

בקצרה, מה שעבר עליי עד כה:

• הגעתי לארה"ב והייתי בשבוע של חפירות ארכיאולוגיות באוניברסיטת וושינגטון בסיינט לואיס. דינוזאורים לא מצאנו ואיתם גם לא את הזהות היהודית שלי. מה שכן היה כיף חיים עם החברים החדשים שלי פה מהמשלחת (אל דאגה לכל החבר'ה מהבית, אין לכם תחליף – הכל רק בנוסף). חלק מהכיף ניתן לראות בסרטונים, ובתמונות בפייסבוק.
  
• בסוף הכנס נפרדנו כל אחד לדרכו, ושם הכל השתנה. פתאום כל אחד לבדו, עולה על הטיסה שלו – כלומר כולם טסו עם כמה חבר'ה, אבל המזל שלי כמובן נתן לי לטוס לבד. לאחר שדה תעופה או שניים ונהג מונית מורמוני, שחיי בעיר הליברלית ביותר בארה"ב, שהסביר לי כמה מדיניותו של נשיא ארה"ב לא הגיונית וכמה שאנחנו בסדר, הגעתי לדירתי הקטנה וה"מעניינת". בשבוע הראשון נהניתי לי ממטעמי האיזור ומישיבה במשרד ללא הבנה של מה אני אמור לעשות ולמה שלחו אותי להיות שליח לענייני סטודנטים אם אין פה סטודנטים בחודש וחצי הקרובים.
  
• לאחר 10 ימים הגיעה ליסה, איתה התחלנו (איך לא) לחקור את מסעדות האיזור, את מבחר מעדניות היוגורט הקפוא שבסביבה ושאר אתרי בזבוז הכסף הפוטנציאלים בקיבוץ. מאז ועד היום, כל יום אני מבלה מול המחשב (חלקכם ניתקלו בי כבר בשעות הפייסבוק הבלתי פוסקות שלי) מנסה להבין מה אני עושה פה, אוכל ובעיקר מחפש עם ליסה רהיטים ווילונות חדשים לדירה – מרגש אני יודע.
  

אז למה קיבוץ אתם שואלים, דמיינו לעצמכם עיירה קטנה עם כמה בלוקים של חנויות ומסעדות, המוקפת באוניברסיטה ענקית (בגדול העיירה) שחצי ממנה הוא רפת, אורווה, שדות, חממות וחוות גידול למינהן. מסביב לעיירה מיילים שלמים (1.6 קילומטרים שלמים למי שלא יודע) של שדות חקלאיים. בשעות הערביים ריחות הדשן והשדות עופפים את העיר והשמש הקופחת (למזלי לא כל כך השנה) במהלך היום אכן גורמים לך להרגיש כעובד אדמה מן המניין במרכז עמק יזרעאל – שאני אישית חשבתי שלא אחזור אליו מאז סיום תפקידי בצה"ל (הרי סיימתי את שירותי בהצלחה אחרי הכל).

אהה ובטח עוד שאלה לא עוזבת אותכם, ולא תוכלו לישון ללא תשובה מספקת.... מה הקשר לעזזאל לחצילים ועוד לאומה?! אז קודם כל הרשו לי להתחיל בדרשה ציונית קלה – לכל עם או אומה הזכות להגדרה עצמית!
ובלי קשר לציונות, מאז ביקורי האחרון בארה"ב מטעם הסוכנות התחלתי לכנות את ארה"ב כאומת החצילים, ומאז תמידי רציתי ליכתוב משהו בנידון. היות ומיד לאחר מכן פניתי לחיי הנדסת חשמל ולא חשבתי שהמחברת שלי בפונקציות מרוכבות ראויה לכותרת הנכספת "אומת החצילים" החלטתי לשמר כותרת זאת עד לרגע זה בו התחלתי לכתוב על חוויותי בשנה הקרובה ביבשת אמריקה הצפונית.

עד כאן בינתיים, כמובן שאשמח לשמוע תגובות, הצעות, בקשות וכו'.

עליי להזהיר כי חלק מהפרסומים שלי יהיו על אירועים שונים שרציתי לציין ולאו דווקא בסדר כרונולוגי, אך אני סומך על האינטלקט היהודי החריף שלכם (הופ הבאתי לכם יהדות בהפוכה) שתבחנו ותדעו לסדר את הכתבות השונות כראות עינכם.

מת עליכם,

שלכם תמיד,

מחכה לבואכם,

 

גיא The Israel Fellow