מכפרים כיפורים

השליח אינו מאחר לכתוב בבלוג אלא ממתין כדי לראות את התמונה הגדולה בפרספקטיבה טובה יותר.

אז הנה עבר כבר שבוע מאז יום כיפור. שבוע עמוס בעבודה בהילל - שבוע פתיחת שנה.

סופ"שׁ הקודם היה יום כיפור. אמנם זו אינה הפעם הראשונה שלי ביום כיפור בחו"ל אבל כמובן שהשנה היו כמה תוספות מעניינות.

לפני יום הכיפור ניסיתי להבהיר לבוסית שלי שהחיבור שלי לתפילות יום הכיפורים אינו קיים ושאני את יום הכיפורים שלי לרוב מעביר עם עצמי ועם משפחתי המצומצמת בביתי בלא כל פרובוקציות מיותרות (אם בכפירה ואם לא אך ללא סימנים גדולים ושיחות נפש עם אלוהינו שבשמיים). 

כמובן שהטיעון לא התקבל ונדרש ממני להכיר, להתנסות, לחוש ולהתמודד עם יום הכיפורים. אך לא מדובר ביום כיפור כמו שאנו מכירים אותו, מדובר ביום כיפור קונסרבטיבי/רפורמי.

לדעתי כבר ביום כיפור הזה מתחילים הנוכחים להתנצל עד ליום כיפור הבא. תפילת הערב מתחילה בשיחה קלה מהרב במערכת ההגברה, לאחר שכל הנפשות הגיעו בריכבם וחנו לאורך הרחוב. לאחר השיחה והברכות כל אחד מהזרמים מתכנס באולם שלו ומתחילה התפילה. 

החזן שלנו בתפילה הרפורמית הינו לא אחר מאשר אחיו הבלונדיני של וולברין. מי שאינו מכיר מדובר בדמות ה"גרגרן" מסדרת הקומיקס אנשי האיקס. לאדם פאות לחיים עבותות, שיער שופע ופנים של מכרסם, סה"כ אדם חביב ונחמד שכבר נבעט מתפקידו כחזן בברקלי בשל עמדותיו השמאלניות מידי.... כן ברקלי!

את התפילה העברנו בשירה ונגינה על גיטרה... כן לא בדיוק יום כיפור טיפוסי.

לאחר 3 שעות של תפילה יצאנו כל אחד לביתו והתכנסנו למחרת בבוקר לעוד 3 שעות של גיטרות אך ללא סמים או רוק אנד רול. לבסוף ניפגשנו בהילל לארוחת שבירה מהירה - Break Fast טיפוסית אמריקאית יהודית שכללה בייגלס, גבינת קרים ושאר תוספות שאפשר לשים על הבייגלס.

אבל אם תשאלו אותי החלק המשמעותי ביותר שחוויתי ביום כיפור היה ההבנה שזה לא התפילות, לא האוכל, לא הצום ולא הכל ביחד. החלק החשוב הוא ההכרה באחר, ההבנה שדרושה סבלנות, היחס שבין אדם לחברו ובעיקר שיש אנשים שמדברים ומטיפים על הנ"ל אך בעצמם פוגעים בכל עקרונות אלו בעודם משכנעים את עצמם שהם הדוגמא והמופת להם.

בן לאדן מגיע לדיסני!

אז כרגיל באיחור אופנתי, הנה מה שעבר עלינו בסופ"ש ראש השנה

בשבילך אמא

לאחר התלבטויות קלות כרגיל יצאנו לדרכנו לעיר המלאכים - לוס אנג'לס. עם פחד קל בלב שהרכב של ליסה לא יחזיק מעמד עלינו על הכביש המהיר. הנוף לא משתנה לרגע אחד - 6 שעות של שדות שטוחים וצהובים, אדמה חומה וגבעות מידי פעם מכל צד. לרגע אחד השתנה הנוף כשמולנו נתגלה אגם מקסים שלאחריו עברנו את הגבעות האחרונות ולעינינו נתגלה עמק המלאכים, עצי התמר וענני הפיח האידירים של לאלאלנד.

הגענו אל ארמונו הצנוע של שליחינו באוניברסיטת דרום קליפורניה עידו והתכוננו לסופ"ש המטורף. 

בבוקר שלמחרת יצאנו לאולפני יוניברסל לראות את הכוכבים ולהרגיש את הניצוצות. לאחר דחיפות, יצורים וישראלים בתור לקחנו את הכרטיס המהיר כדי לוודא שלא אני ולא ליסה נעזוב את הפארק בניידת משטרה לאחר שרצחנו משפחה או שתיים בתורים. ביקרנו בכל ההופעות וכל הרכבות ובסוף היום יצאנו עייפים, מרוצים ופייר הינו מה זה מאוכזבים - הזיכרונות של כמה גדול היה המקום בילדותנו נגוזו אל מול הציניות הבוגרת שלנו. אבל אל תקחו את המילה שלנו - המקום כיף לאללה אתם בטוח תהנו.

בערב ישבנו עם החברה השליחים והשליחות שבאו לבקר גם כן והתכוננו לגולת הכותרת דיסני לנד. עידו לא יכל לחכות לפגוש את מיקי וליסה לא הפסיקה לדבר על הרכבות ועל איזה חתיך פלוטו (שהיה עדיין כוכב לכת בפעם האחרונה שביקרתי בממלכת הילדים).

אני, עידו, שירה ואלכס

את כל היום בילינו בפארק - 45 דקות בתור 2 דקות על רכבת, 25 דקות בתור - סרטון "תלת מימד" של מייקל ג'קסון משנת 1986 וכו וכו וכו - תורים ורכבות, סולמות וחבלים. הרכבות כמובן היו קטנות בהרבה ממה שהזכרון השאיר, אל היה כיף לא נורמלי, החבר'ה היו מצחיקים ופשוט היה משעשע במיוחד בפיטר פן ושלגיה - אולי היה אפשר לטבל בקצת אלכוהול. כשכבר עמדנו לצאת, היינו בדרכנו לכיכר המרכזית בתקווה לתפוס את באז שנת אור (Buzz Lightyear) מצעצוע של סיפור, וחבריו בתהלוכת פיקסר, היות ולאורך כל היום לא הצלחנו להצטלם עימם היות וכל שעה הם יוצאים לחמש דקות צילומים ואז הולכים לנוח כי אין מה לעשות גם כאן ועד העובדים (כנראה בכיכובו של עמיר פרץ גם כן) שולט. הגענו לכיכר המרכזית ואוזנינו שומעות חצורצות וקריינים.

באז בהפסקה מנצל את אחת ממבקרות הפארק

כאן זה מקום טוב להזכיר תאריך הביקור היה 11.9  ואנו נקלענו לאירוע ההזוי בעולם - טקס ה11.9 בלא פחות ולא יותר דיסני לנד! הדגלים ירדו לחצי התורן, החיילים צעדו ואנחנו משמאלנו מיקי מימיננו דונלד ובראשנו כל מה שעובר זה - "מה קורה עם התהלוכה כבר 5:06 - 6 דקות איחור". חיכינו עוד דקה שתיים לסיום הטקס בפיות פעורים ועיניים מבולבלות כשלבסוף יצאנו מן הפארק - עייפים, כאובי רגליים, מרוצים והכי חשוב עם עוד חויה בלתי נשכחת.

את שאר הזמן בילינו עם החברה ועם עידו בארוחת ערב נחמדה שלאחריה ליסה שברה לעידו את המיטה (אותה מיטה שעליה התבבר שהמנהל של עידו "נוצר"). בבוקר שלמחרת לפני הנסיעה הבייתה ביקרנו בשדרת הכוכבים, ראינו את התיאטרון המפורסם וקינחנו בארוחה ניו יורקית סאותו הדיינר בו צילמו פרק או שניים מהסידרה הפמלייה (גילינו מהתמונות).

לבסוף לאחר יומיים וחצי אינטנסיביים יצאנו חזרה לדרכנו לדייויס כשלפנינו עוד 6 שעות של שדות, פקקים ויושרת בלתי נגמרת. הגענו הדלקנו את הטלויזיה וחזרנו להרגיש בבית :)

וזה הסיפור המפורט על טיולינו הראשון לדרום הרחוק (הקרוב).

שלכם
גיא - קוטל התמימות של דמויות ילדינו

שנה טובה

משפחה וחברים יקרים.

אז הנה סוף סוף לאחר זמן רב שעבר מאז רשימותי האחרונות בבלוג שלי (2-3 דקות) מגיעה הכניסה השניה במספר. 
האמת שכל מה שרציתי זה לאחל לכולכם:  

שנה טובה

שנה מבורכת

שנה מלאה בכל מה שרק תרצו, תבקשו ותחלמו.

ועכשיו לאחר כל האותיות הענקיות הללו, באמת שתהיה שנה מקסימה ומצויינת. אמנם אני לא שם כדי לשפוך עליכם דבר ולזרוק עליכם תפוחים ולספר לכם על כפירותי הקרובות ובאות ביום כיפור הקרוב אבל תדעו שאני חושב עליכם כל רגע כאן. אמנם זה לא עניין גדול עבורי לחגוג את החג במדינה אחרת, אבל עדיין זה מוזר כשעוצרים לרגע וחושבים על זה שאי אפשר להרים טלפון ולצאת עם החבר'ה לאיזו בירה (אפרסק כמובן), להכין ארוחה עם המשפחה או סתם להדליק טלויזיה ולראות איזה תפוח עץ קופץ על המסך ומאחל לנו לצפות בעוד קצת ערוץ 2 או 10 או הסרטים או יס 1 או יס 2 או ביפ או... אתם מבינים את הכוונה (אם לא תרימו טלפון, אהההה אני מתכוון סקייפ ואני אמשיך את הרשימה).
אני כמובן לא מתלונן על הפלסמה "50 החדשה שרכשנו (כפרה עליה שתחיה ותזכה לבנים זכרים) אבל אתם יודעים למה אני מתכוון.

אז זהו, באמת שהשנה הזאת תהיה לכולם משהו מיוחד ואולי אפילו יהיה שלום במזרח התיכון (פחחחח – סתם בוא לא נהיה ציניים אבל למען הסדר הטוב הייתי צריך להוסיף) ושוב שנה טובה ומתוקה.

בתקווה שאת ראש השנה הבא נחגוג יחדיו, הסלט פירות עליי,

מגיא – חותך פירות כל העונה אז אל דאגה

וליסה כמובן :)

חייזר בדיוויס (ניתן לזמזם לצלילי השיר אנגלי בניו-יורק של סטינג)

אז כפי שרובכם כבר מכירים אותי, אני עושה הכל ברגע האחרון ולפעמים גם רגע אחד אחרי זה. מאז הגעתי לקיבוץ דיוויס רציתי להתחיל לכתוב בלוג שיחליף את כל האימיילים ולא יעמיס על תיבות הדואר האלקטרוני שלכם, שגם ככה כבר קורסות תחת המשקל שלהן. אז נכון אני כאן כבר שלושה שבועות אבל עדיין אפשר לקרוא לזה התחלה.

בקצרה, מה שעבר עליי עד כה:

• הגעתי לארה"ב והייתי בשבוע של חפירות ארכיאולוגיות באוניברסיטת וושינגטון בסיינט לואיס. דינוזאורים לא מצאנו ואיתם גם לא את הזהות היהודית שלי. מה שכן היה כיף חיים עם החברים החדשים שלי פה מהמשלחת (אל דאגה לכל החבר'ה מהבית, אין לכם תחליף – הכל רק בנוסף). חלק מהכיף ניתן לראות בסרטונים, ובתמונות בפייסבוק.
  
• בסוף הכנס נפרדנו כל אחד לדרכו, ושם הכל השתנה. פתאום כל אחד לבדו, עולה על הטיסה שלו – כלומר כולם טסו עם כמה חבר'ה, אבל המזל שלי כמובן נתן לי לטוס לבד. לאחר שדה תעופה או שניים ונהג מונית מורמוני, שחיי בעיר הליברלית ביותר בארה"ב, שהסביר לי כמה מדיניותו של נשיא ארה"ב לא הגיונית וכמה שאנחנו בסדר, הגעתי לדירתי הקטנה וה"מעניינת". בשבוע הראשון נהניתי לי ממטעמי האיזור ומישיבה במשרד ללא הבנה של מה אני אמור לעשות ולמה שלחו אותי להיות שליח לענייני סטודנטים אם אין פה סטודנטים בחודש וחצי הקרובים.
  
• לאחר 10 ימים הגיעה ליסה, איתה התחלנו (איך לא) לחקור את מסעדות האיזור, את מבחר מעדניות היוגורט הקפוא שבסביבה ושאר אתרי בזבוז הכסף הפוטנציאלים בקיבוץ. מאז ועד היום, כל יום אני מבלה מול המחשב (חלקכם ניתקלו בי כבר בשעות הפייסבוק הבלתי פוסקות שלי) מנסה להבין מה אני עושה פה, אוכל ובעיקר מחפש עם ליסה רהיטים ווילונות חדשים לדירה – מרגש אני יודע.
  

אז למה קיבוץ אתם שואלים, דמיינו לעצמכם עיירה קטנה עם כמה בלוקים של חנויות ומסעדות, המוקפת באוניברסיטה ענקית (בגדול העיירה) שחצי ממנה הוא רפת, אורווה, שדות, חממות וחוות גידול למינהן. מסביב לעיירה מיילים שלמים (1.6 קילומטרים שלמים למי שלא יודע) של שדות חקלאיים. בשעות הערביים ריחות הדשן והשדות עופפים את העיר והשמש הקופחת (למזלי לא כל כך השנה) במהלך היום אכן גורמים לך להרגיש כעובד אדמה מן המניין במרכז עמק יזרעאל – שאני אישית חשבתי שלא אחזור אליו מאז סיום תפקידי בצה"ל (הרי סיימתי את שירותי בהצלחה אחרי הכל).

אהה ובטח עוד שאלה לא עוזבת אותכם, ולא תוכלו לישון ללא תשובה מספקת.... מה הקשר לעזזאל לחצילים ועוד לאומה?! אז קודם כל הרשו לי להתחיל בדרשה ציונית קלה – לכל עם או אומה הזכות להגדרה עצמית!
ובלי קשר לציונות, מאז ביקורי האחרון בארה"ב מטעם הסוכנות התחלתי לכנות את ארה"ב כאומת החצילים, ומאז תמידי רציתי ליכתוב משהו בנידון. היות ומיד לאחר מכן פניתי לחיי הנדסת חשמל ולא חשבתי שהמחברת שלי בפונקציות מרוכבות ראויה לכותרת הנכספת "אומת החצילים" החלטתי לשמר כותרת זאת עד לרגע זה בו התחלתי לכתוב על חוויותי בשנה הקרובה ביבשת אמריקה הצפונית.

עד כאן בינתיים, כמובן שאשמח לשמוע תגובות, הצעות, בקשות וכו'.

עליי להזהיר כי חלק מהפרסומים שלי יהיו על אירועים שונים שרציתי לציין ולאו דווקא בסדר כרונולוגי, אך אני סומך על האינטלקט היהודי החריף שלכם (הופ הבאתי לכם יהדות בהפוכה) שתבחנו ותדעו לסדר את הכתבות השונות כראות עינכם.

מת עליכם,

שלכם תמיד,

מחכה לבואכם,

 

גיא The Israel Fellow