אם תשאלו כל אחד שאי פעם נתקל בי בחוגי סיור "מי זה גיא ברשדסקי?" כראה שתקבלו את התשובה - "זה שאחראי על האש..." (אם תקבלו תשובה בכלל :) ). גם ביניכם, רובכם שקוראים את הבלוג הזה (אמא וניצן), יודעים שגם כשעושים על האש כנראה שתמצאו אותי... על האש. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד עזרתי לאבא להכין את האש על המנגל ולשמור עליו פעיל - כנראה שבגלל הסטייקים, אבל איפשהו כנראה שאהבתי להתעסק עם האש. ואז, בגיל 11 הגיעו חוגי סיור, טבעית כמו האדם הקדמון, נמשכתי איך לא... אל המדורה. לא רק הבהייה בלהבות, החום המלטף והאוכל הם שמשכו אותי, אלא עצם יצירת האש - ליקוט הזרדים, סידור השכבות וההדלקה בשאיפה להצליח עם הגפרור הראשון הייתה תמיד מרוממת בשבילי.
נריץ 8 שנים קדימה, הייתי אחראי (לא רק אני, כולם היו) הג"ס (עמדת כיבוי אש) בטירונות . אבל עכשיו ברצינות... נעבור להווה, היום מצאתי את עצמי מול אש שאין ביכולתי לשלוט בה, לכבות אותה ולא אני זה שהדליק אותה. אני לא כותב פה מתוך רחמים עצמיים של עוד ישראלי שעזב לניכר, המנסה להרגיש שייך לישראל ומחפש לעצמו תירוצים למה הוא לא יכול לעזור - אני האחרון שצריך לרחם עליו וגם המצאותי בניכר היא זמנית (הויזה תיגמר אין מה לעשות :) ). מה עוד שכבר כמה שבועות אני מוצא את עצמי דוחה את הכתיבה בגלל עסוקים שונים ועצלנות יום יומית. אז השבוע פיניתי לי זמן כדי לכתוב וממש רציתי לכתוב על 2 נושאים שונים אבל הבוקר עם החדשות הנוראיות אמרתי שנדחה את זה בכמה ימים.
אין דרך אחרת לתאר את התחושה מאשר - חוסר אונים מוחלט. מכל כיוון ומכל צורה שאני מנסה לתקוף את הנושא פשוט כמעט ואין מה לעשות, ומה שכבר יש לעשות מרגיש כאילו זה סתם נסיון דל לכפר על רגשות אשם אישיים או של האנשים בתפוצות בכלל. אני לא מזלזל כלל במה שאנחנו מקבלים מאחינו פה מעבר לים. מאז המצאותי כאן אני מוצא כבוד חדש לכל מה שאנחנו מקבלים מהם, תמיכה כלכלית, תקשורתית, רוחנית, ובמיוחד אנושית אבל עדיין כשאתה רק הגעת מישראל ומוצא עצמך חלק מרשת התמיכה הזאת זה מרגיש לא מספיק.
אתמול בדיוק היה לי ויכוח עם ליסה על זה, ראינו אופציה לתרום כסף לעזור במאבק השריפה. אני ישר ניפנפתי בידי ואמרתי "אההה זה לא רלוונטי, זה לא יעזור..." בעוד ליסה טענה "אתה באמת רוצה להגיד שכל הכסף שאנחנו שולחים מפה והעזרה לא רלוונטית? אתה חושב שישראל בקלות היתה מסתדרת בלי?" כמובן שידעתי שלא חסר צדק בדבריה - גם מול כל אלו שאומרים מי צריך אותם (ארה"ב) נסתדר גם בלעדיהם - אבל תגובתי הייתה "כן אבל זה לא אותו הדבר, זה לא כמו להיות שם ולעזור או אפילו רק כדי לתמוך במשפחה ובחברים...". אל תדאגו לא ישנתי בסוף הערב על הספה אבל מצד שני ישנתי בעיר שקטה ללא סירנות ועשן.
בחזרה לחוסר תחושת האונים, אני לא יכול להבטיח אפילו לעצמי ובטח שלא לכם, שאם הייתי שם הייתי רץ לעזור, או שהייתי מוצא דרך לעזור, כי בטח כמו רב האנשים זה עדיין היה יום עבודה או שהיה צריך לעזור למשפחה והחברים או שפשוט לא תמיד קל להושיט יד גם כשרוצים להושיט אותה. אבל מצד שני לדעת שעכשיו סוף סוף כשאני לא בלימודים, אם הייתי שם, הייתי יכול לקחת חלק ביוזמות ההצלה שתמיד השתדלתי לקחת בהן חלק כשהלימודים איפשרו, זה לא קל. אין ספק שלהיות כאן נותן פרספקטיבה שונה על כל הנעשה כאן ועל כל מה שקורה בישראל. עכשיו כל מה שנותר זה למצוא דרך לעזור מכאן, 8000 מייל הרחק מהר הכרמל. אם זה דרך פייסבוק (מצטער על ההצפה) ואם זה דרך נסיונות לארגן משלחות עזרה להמשך טיפול בתוצאות האסון או אפילו מכירת מאפים קלה בקמפוס במטרה להשיג איזו שהיא תרומה לשלוח לישראל ולהרחיב את המודעות פה.
אנשים אמרו לי שכל מה שנשאר זה להתפלל... התגובה שלי הייתה אפשר לעשות קצת יותר מזה. אני לא יכול להבטיח שאני אצליח אבל אני כן אנסה.
ולסיום, עוד סיפור קטן על אש... אני בטוח שאחרי היומיים האחרונים כולכם כבר יותר מנוסים ממני... אבל לראות שריפה לנגד עינכם ללא ספק מראה את הכח האדיר והעוצמה שיש לאש. יום אחד במחנה באיזור הגילבוע חנינו בעין מודע היפיפה. בעודנו מתכוננים לארוחת ערב פתאום הבחנו בלהבה אדירה שאוחזת בכל קני הסוף שעל שפת המעיין. באמת זאת הייתה להבה אדירה שאת החום היה ניתן להרגיש 200 מטר ממנה. מאוחר יותר גילינו כי אחד מחברי לחוג, הלך לעשות את צרכיו מאחורי מסתור קני הסוף. כשסיים הצית את נייר הטואלט במטרה לשמור על הסביבה, כפי שאנו נוהגים לעשות, אך הנייר תפס היטב והיה במגע עם קני הסוף ומשם השאר כבר הסטוריה. מעניין שהדבר קרה שוב בקיץ האחרון באותו המקום...
(לא שאני אומר לא להצית את נייר הטואלט, אבל אפשר לעשות זאת עם קצת מחשבה וזהירות...)
אין דרך אחרת לתאר את התחושה מאשר - חוסר אונים מוחלט. מכל כיוון ומכל צורה שאני מנסה לתקוף את הנושא פשוט כמעט ואין מה לעשות, ומה שכבר יש לעשות מרגיש כאילו זה סתם נסיון דל לכפר על רגשות אשם אישיים או של האנשים בתפוצות בכלל. אני לא מזלזל כלל במה שאנחנו מקבלים מאחינו פה מעבר לים. מאז המצאותי כאן אני מוצא כבוד חדש לכל מה שאנחנו מקבלים מהם, תמיכה כלכלית, תקשורתית, רוחנית, ובמיוחד אנושית אבל עדיין כשאתה רק הגעת מישראל ומוצא עצמך חלק מרשת התמיכה הזאת זה מרגיש לא מספיק.
אתמול בדיוק היה לי ויכוח עם ליסה על זה, ראינו אופציה לתרום כסף לעזור במאבק השריפה. אני ישר ניפנפתי בידי ואמרתי "אההה זה לא רלוונטי, זה לא יעזור..." בעוד ליסה טענה "אתה באמת רוצה להגיד שכל הכסף שאנחנו שולחים מפה והעזרה לא רלוונטית? אתה חושב שישראל בקלות היתה מסתדרת בלי?" כמובן שידעתי שלא חסר צדק בדבריה - גם מול כל אלו שאומרים מי צריך אותם (ארה"ב) נסתדר גם בלעדיהם - אבל תגובתי הייתה "כן אבל זה לא אותו הדבר, זה לא כמו להיות שם ולעזור או אפילו רק כדי לתמוך במשפחה ובחברים...". אל תדאגו לא ישנתי בסוף הערב על הספה אבל מצד שני ישנתי בעיר שקטה ללא סירנות ועשן.
 |
| Haifa |
 |
| Davis |
אנשים אמרו לי שכל מה שנשאר זה להתפלל... התגובה שלי הייתה אפשר לעשות קצת יותר מזה. אני לא יכול להבטיח שאני אצליח אבל אני כן אנסה.
ולסיום, עוד סיפור קטן על אש... אני בטוח שאחרי היומיים האחרונים כולכם כבר יותר מנוסים ממני... אבל לראות שריפה לנגד עינכם ללא ספק מראה את הכח האדיר והעוצמה שיש לאש. יום אחד במחנה באיזור הגילבוע חנינו בעין מודע היפיפה. בעודנו מתכוננים לארוחת ערב פתאום הבחנו בלהבה אדירה שאוחזת בכל קני הסוף שעל שפת המעיין. באמת זאת הייתה להבה אדירה שאת החום היה ניתן להרגיש 200 מטר ממנה. מאוחר יותר גילינו כי אחד מחברי לחוג, הלך לעשות את צרכיו מאחורי מסתור קני הסוף. כשסיים הצית את נייר הטואלט במטרה לשמור על הסביבה, כפי שאנו נוהגים לעשות, אך הנייר תפס היטב והיה במגע עם קני הסוף ומשם השאר כבר הסטוריה. מעניין שהדבר קרה שוב בקיץ האחרון באותו המקום...
(לא שאני אומר לא להצית את נייר הטואלט, אבל אפשר לעשות זאת עם קצת מחשבה וזהירות...)
